שלווה ותבונה

 

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

 

תפילת השלווה שכתב ריינהולד ניבור מביעה היטב את חוסר האונים הרגשי בתרבות השכלתנות.

קודם כל אין להתעלם לחלוטין מכך שזוהי תפילה והיא מופנית לאל ובכך מסירה אחריות מהמתפלל. בהתאם לכך וכמקובל, מיוחסות כאן יכולות אלוהיות לאדם המבקש כמו היכולת להבחין בין טוב לרע והיכולת לשנות. אף גדולה מזאת מבקש האדם כאן את היכולת לבחור. בקשה ראויה הממחישה את חוסר האונים בו אנו שרויים לנוכח שאלת קיומה של בחירה.

 

הנחות המוצא מעלות שאלות מעניינות מאוד. שלווה מקורה ביכולת קבלה, ועל מנת לחוות שינוי נדרש אומץ. שאלות שיש מה להתעמק בהן. ההנחה החבויה ביותר בטקסט מקדמת את אחת מחוסר ההבנות הגדולות ביותר בעולם העוסקת בסדר ההתרחשויות שמהוות אותנו. נראה מהכתוב כי בחירה תבונית מובילה לרגש של שלווה. השכל קודם לרגש ואף מתנה אותו.

 

כאן אנו יכולים להבין מדוע נכתבו הדברים בצורה של תפילה. עד כמה הכמיהה לשלווה קשורה לקושי האמתי עמו אנו מתמודדים בחיים כאשר אנו מאמינים בשליטה של השכל ובקיומה של ידיעה. אנו מאמינים שידיעה ומחשבה קודמים ואף מפעילים את רגשותינו.

 

התבונה קודמת לכל והיא המאפשרת קבלה או אומץ. אולי בניסוח זה קל יותר לראות את האמונה השגויה במלוא תפארתה: שכן אם יש בידי ידיעה האומץ הגדול ביותר שכרוך בה הוא לעמוד בפני אנשים חסרי אותה ידיעה. אומץ אמתי נדרש דווקא בעמידה למול הלא נודע אשר בפנים. אותו הדבר לגבי קבלה. קל לקבל או להיות אמיץ כאשר אני יודע, קשה מאוד לקבל או להיות אמיץ למול מה שאינני יודע ומבין. תבונה שמעניקה שלווה ואומץ זהו השקר של החברה שבה אנו חיים. הכמיהה למצב זה היא מקור בלתי נדלה לכאב. האמת מורכבת יותר.

 

אומץ לב היא תכונה. שלווה זה רגש. קבלה היא יכולת הבחירה היחידה בעולם הזה. תבונה או שכל או רציונליות הם חלק חשוב ומהותי בנו. אך שכלנו אינו השולט, הוא למעשה האחרון בשרשרת. הגוף והרגש מקדימים תמיד בהבנתם ובתפקודם כל תובנה שכלית. השכליות שלנו מתפתחת בילדותנו המוקדמת מתוך חוסר יכולת התמודדות עם רגשותינו ותחושותינו. ניתן לחוש זאת היטב בעצמנו כאשר אנו מתחילים לשים לב בתוכנו כי כל מחשבה, ביקורת או רציונליות מקורה במיאון לפגוש רגש.

 

שלווה כשאיפה או ציפייה היא חוסר הבנה עמוק כשלעצמו. כל עוד אנחנו חיים מלאכת חיינו לא הושלמה. מעבר ליכולת החשובה לנוח ולהרפות הנדרשת על מנת לאזור כוחות לעשייה, תחושת שלווה קשורה יותר מכל בעיניי לתחושת סיפוק ומימוש. תחושה זו נובעת מעשייה מאוזנת, ואם כבר לשאוף, אז לפחות לאיזון.

 

בעולם אין טוב ואין רע. החיים הם שינוי מתמיד. האמת לא ניתנת אלא לגילוי עצמי בדרך של חוויה. עלינו לשגות ולטעות כדי ללמוד. ללמוד לקבל את השינוי זה מה שאנחנו יכולים לעשות, וזאת דרך הלימוד האינסופי של לקבל את עצמנו, על השלווה, האומץ והתבונה שבנו ועל כל מה שיש.

 | חיפוש אחר האמת | ידיעה בחירה | אשמה | תקשורת | שלווה אנרגיה | מפגש | מטאפורה | סליחה | ביקורת | אחדות

© 2015 Shahak Shefer

  • Facebook App Icon