שחק מגע באמת
שלווה ותבונה
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
תפילת השלווה שכתב ריינהולד ניבור ממחישה היטב את חוסר האונים הרגשי בו מצוי האדם בתרבות המקדשת את התבונה.
המתפלל מבקש לעצמו יכולות אלוהיות של הבחנה בין טוב לרע ובריאת מציאות. האדם בתפילה מביע רצון לבחור, משאלה המציפה את הקושי בו אנו שרויים לנוכח שאלת קיומה של בחירה.
הנחות המוצא מעלות שאלות מסקרנות: שלווה מקורה ביכולת קבלה, ועל מנת לעשות שינוי נדרש אומץ. ההנחה החבויה בטקסט מקדמת את אחת מחוסר ההבנות הגדולות בעולם העוסקת בסדר ההתרחשויות בקיום האנושי. נדמה מן הכתוב כי בחירה תבונית היא המובילה לרגש של שלווה. השכל קודם לרגש. המחבר אומר בעצם שאם רק היינו יודעים, היו השלווה והאומץ בהישג ידינו.
ניתן להבין מדוע נכתבו הדברים בצורה של תפילה. עד כמה חזק הקשר בין הכמיהה לשלווה לבין האמונה בשליטה של השכל ובקיומה של ידיעה. תפישה מקובלת היא שידיעה ומחשבה קודמות ואף מפעילות את רגשותינו. אח! כמה רגועים ושלווים היינו לו יכולנו פשוט לדעת הכל, הלא כן?
אם כך, התבונה קודמת לכל והיא המאפשרת קבלה ואומץ. אולי בניסוח זה קל יותר לראות את האמונה השגויה במלוא תפארתה: שכן אם יש בידי ידיעה, האומץ הגדול ביותר שאזדקק לו הוא האומץ להתמודד עם אנשים החסרים אותה. נסו לדמיין עולם בו אנו יודעים תמיד מה נכון ומה לא. כל שנותר הוא רק לשכנע את הסובבים אותנו בצדקתנו, ומאחר ואנו צודקים תמיד, זו ודאי לא תהיה משימה קשה. ומדוע לעצור כאן? הבה נדמיין עולם בו כולם יודעים הכל, כמה שלווה ונחת.
האומץ האמיתי בחיים בא לידי ביטוי דווקא בעמידה לנוכח הלא נודע אשר נמצא בתוכנו ומכל עברינו. הדבר נכון גם בנוגע לקבלה. כמה קל לקבל את אשר אנו יודעים, מהי בכלל משמעות המושג קבלה במקרה כזה? קשה מאוד לקבל את שאיננו יודעים ומבינים. תבונה שמעניקה שלווה ואומץ זהו השקר של החברה שבה אנו חיים, והכמיהה למצב זה היא מקור בלתי נדלה לכאב. האמת מורכבת יותר.
אומץ לב הוא תכונה. שלווה היא רגש. קבלה היא פעולה, ובה טמון אתגר הבחירה. תבונה או שכל או רציונאליות הם חלק חשוב ומהותי בנו. אך שכלנו אינו השולט, הוא למעשה האחרון בשרשרת. הגוף והרגש מקדימים תמיד בהבנתם ובתפקודם כל תובנה שכלית. השכליות שלנו מתפתחת בילדותנו המוקדמת מתוך חוסר יכולת התמודדות עם רגשותינו ותחושותינו. ניתן לחוש זאת היטב בעצמנו כאשר אנו מתחילים לשים לב בתוכנו כי כל מחשבה, ביקורת או הבנה מקורן במיאון ובקושי לפגוש רגש.
שלווה כשאיפה או ציפייה מעידה על חוסר עמוק כשלעצמו. שאיפה לשלווה היא למעשה משאלת מוות, דחף טבעי שיש לו מקום ומלמד על טבענו. אך כל עוד אנחנו חיים מלאכת חיינו טרם הושלמה. מעבר ליכולת החשובה לנוח ולהרפות, הנדרשת על מנת לאזור כוחות לעשייה משמעותית, תחושת שלווה קשורה יותר מכל בעיניי לתחושות של סיפוק ומימוש, להרגשה של להיות במקום הנכון בזמן הנכון. תחושות אלה נובעות מעשייה מאוזנת. אם אנו מחפשים למה לשאוף, שאיפה לאיזון היא מועמדת טובה בהרבה משלווה.
בעולמנו אין טוב ואין רע, אין נכון או לא נכון. החיים הם שינוי מתמיד. האמת לא ניתנת אלא לגילוי עצמי בדרך של חוויה. עלינו לשגות ולטעות כדי ללמוד. ללמוד לקבל את השינוי המתמיד זה מה שאנחנו יכולים לעשות. זאת דרך הלימוד האינסופית ומלאת האתגרים של לקבל את עצמנו, על השלווה, האומץ והתבונה שיש בנו.