סליחה והתבגרות

מה זה סליחה? האם אפשר לסלוח ומה זה אומר? האם יש משמעות להתנצלות? מה הקשר בין סליחה להתבגרות?

סליחה היא מושג נפוץ ומוכר בתרבותנו בעיקר כמטבע עובר לסוחר. סליחה שפגעתי או סליחה אם פגעתי הם ביטויים שגורים המביעים הכרה רשמית ולקיחת אחריות על כאבו של אחר ובעצם עוסקים במניעת אפשרות מן הנפגע להתרעם על הפגיעה ולהאשים את הפוגע. גם כאן המציאות שונה מאוד ממשחק העמדת הפנים החברתי המקובל.

אין לנו כל אחריות או יכולת לשלוט בהתרחשות שהיא אנחנו, ודאי שלא באדם אחר. אם אני יכול לבקש סליחה שפגעתי במישהו זה מעיד על קיומה של אחריות בין אדם לחברו. אין אנו יכולים לפגוע באחר, רק בעצמנו, ובהתאם אין כל משמעות לבקשת סליחה ומחילה מאדם אף אם הוא באמת מאמין כי פגענו בו. תחושות כאב והיפגעות ורגשות של כעס, עלבון, אשמה וחוסר אונים קיימים בהחלט בקרבנו וחשיבותם מכרעת. אך בניגוד לנורמות המוסר בעולם בו אנו חיים אין בהם ולו שמץ חריגה מהאחדות, מהעובדה שהכול תמיד מדויק באופן בלתי ניתן לתפישה. למרות שהם מופיעים כמופנים כלפי האחר, מקורם וייעודם הוא פנימי תמיד.

סליחה היא למעשה פעולה עצמית בלבד, נדירה בעוצמתה. סליחה היא קבלה עצמית. אני יכול לבחור לסלוח לי. זו אולי הבחירה הכי קשה והכי מאתגרת בחיים, ומהותה התבגרות.

ילד אינו מסוגל לקבל את עצמו. בתחילת חיינו איננו מבחינים בין עצמנו לבין אמנו או לבין העולם. ילד זקוק לאהבה, קבלה ותמיכה, בלעדי אלה לא ישרוד. הוא תלוי במבוגר שייתן לו אותם. רק ככל שהמבוגר מסוגל לתת זאת לעצמו כך יוכל להעניק לילד שתחת חסותו. באופן בלתי נמנע כל חסך באהבה, קבלה ותמיכה עצמית של ההורה נקלט על ידי הילד הרגיש והוא חווה כאב. הכאב הוא גדול, אך כך גם אנרגיית החיים של הילד, והוא מתגבר מהר על כל כאב או פגיעה. כחלק מההתגברות מופנמים החוסר והכאב.

במוקדם או במאוחר בחיינו איננו יכולים להסתמך עוד על אהבה, קבלה והכלה מבחוץ. היחס של ההורה לילדו הופך להיות היחס שלנו כלפי עצמנו. ילד להורה ביקורתי מאוד הופך להיות ביקורתי מאוד כלפי עצמו ובהתאם גם כלפי העולם. הרגישות לביקורת משתקפת מכל עבר בחזרה. גם כאשר אין כל כוונה לבקר אותי אין אני יכול להימנע מלחוש שאני נשפט. הכאב גדול מאוד, אך אין פה אשמה ואין משמעות לסליחה. בכל פעם שאני נפגע מביקורת שמגיעה, כך נראה, מן החוץ אני משחזר את הכאב הילדי העמוק שאני נושא בתוכי. אני מקבל עוד הזדמנות לחוש את העלבון והביקורת אשר הם מנת חלקי הפנימית. גם כאן אפשר לראות שאין טעם או משמעות בסליחה לאחר אשר הצית כביכול את אותו כאב נושן. מקורו של הכאב הוא בתוכי והוא היה מוצא דרך להתבטא. אין דרך להימנע מכך, ונותר רק להודות לאחר או לסיטואציה שנותנים לי תירוץ להרגיש את אותו מקום עתיק של פגיעה, את עצמי כפי שאני.

כל מה שאפשר לעשות זה לקבל. להיות כאן עבור הילד הקטן שבנו כפי שלא היו בשבילו קודם. להתבגר. זו בחירה מאתגרת מאוד וכמו בלתי אפשרית. אין לנו ברירה, כי לקבל מבחוץ אהבה בלתי מותנית לא נסכים, והיא תפעיל אצלנו את הכאב ביתר שאת. רק אנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו. הילד הקטן שבנו לא מוכן לקבל שום דבר אחר, אך הקושי האמתי לא טמון בעובדה שבעצם אין לנו מושג איך היא נראית או איך לתת אותה כי לא זכינו מעולם לקבלה.

הקושי בלתת לעצמנו אהבה בלתי מותנית הוא בכך שכדי לעשות זאת עלינו לוותר, אמנם בהדרגה אך בכאב עצום, על הציפייה של הילד שבנו לקבל אותה מהסביבה, מהורינו, ילדינו ובני הזוג שלנו. הצורך שלנו בקבלה אמתית ובאהבה כה גדולים שפעולת הוויתור על לקבל אותם כפי שמגיע לנו מכולם היא אחד האתגרים הגדולים בחיינו. אך רק מתוך ויתור זה נולדת האפשרות לתת אותה לעצמנו.

אולי מבלי להתעמק זה נשמע טריוויאלי, אבל הסליחה לעצמנו ולעולם וההתבגרות הזו נעשית בטרם הוכחנו לעצמנו שזה ניתן, והיא קפיצה גדולה של אמונה בעצמנו. הילד הקטן שבנו לא מאמין לנו מראש, הוא כל כך פגוע מביקורת ופקפוק והוא לא מבין מילים, רק מעשים. זוהי לידה שלנו כבוגרים שיכולים לטפל בעצמנו ולהיות הורים לילד שבנו, והיא מתרחשת בכאב וחוסר וודאות. צעד אחר צעד אנו מוכיחים לעצמנו שוב ושוב שאנחנו כאן עבורנו. לאט לאט הילד הקטן מתחיל להאמין לנו ולהסכים לקבל מאתנו את האהבה הבלתי מותנית אליה נכסף כל חיינו.

 | חיפוש אחר האמת | ידיעה בחירה | אשמה | תקשורת | שלווה אנרגיה | מפגש | מטאפורה | סליחה | ביקורת | אחדות