שחק מגע באמת
מטאפורות
אני אוהב להתבטא במטאפורות. בעזרת מטאפורה או השאלה, שהיא דיון בנושא אחד למטרת הארת נושא אחר, ניתן לומר את הדברים הכי אמתיים. את האמת אי אפשר לבטא במילים, לא ניתן לדבר על הדאו. להגיד משהו שאינו מתיימר להיות אמת זו אחת מהדרכים הכי טובות לדבר על האמת. זה דומה לסוגות הספרותיות של מדע בדיוני ופנטזיה אשר אינן עוסקות כלל בבני אדם וכך מאפשרות לסופר לבטא את האמירות העמוקות ביותר לגבי האנושות עצמה. מטאפורה היא מעין ניסוי מחשבתי, על מנת להבינה עלינו לבצע אותה בעצמנו, לא מספיק לקרוא אותה או לשמוע עליה או לקבל אותה כפי שהיא.
מטאפורת המסך הכחול
דמיינו שמצלמה בלתי נראית מצלמת אתכם לסרט. למשך זמן ארוך, נגיד חודש שלם, עשרים וארבע שעות ביממה, מלווה אתכם מצלמת קולנוע ומסריטה אתכם ללא הפסקה. אתם מתועדים בכל הפעולות שאתם מבצעים, שינה, צחצוח שיניים, אכילה, שירותים, נהיגה, עבודה ומנוחה.
לאחר חודש אתם מתיישבים לצפות בסרט. אך באמצעות טכנולוגיה המזכירה את המסך הכחול, מה שצולם בסרט זו אך ורק דמותכם. בסרט לא מופיעות דמויות נוספות, וחפצים, מקומות ונופים פשוט אינם נראים. כאשר אתם מחזיקים משהו זה נראה כאילו אתם אוחזים אוויר. בסרט אתם מופיעים על רקע כחול וזהו.
כיצד ייראה סרט שכזה? אולי יהיה קצת קשה להבין היכן אתם נמצאים ומה בדיוק אתם עושים בכל רגע, אפילו שאתם אלו שעשו את זה לפני חודש. אך דבר אחד יהיה מאוד ברור וזה כיצד אתם עושים, מהו מצב הרוח שלכם בכל רגע. יהיה קל מאוד עבורכם לזהות את מצב הצבירה הרגשי שלכם בהבעות הפנים, בחדות התנועות ובמיוחד בעת הבעת רגשות כמו שמחה, עצב, כעס, קוצר רוח, ייאוש ועייפות.
מה נוכל לגלות מצפייה בסרט כזה? המון. נוכל לזהות דפוסים חוזרים שבמציאות חיינו לא רק שאיננו שמים לבנו אליהם, אלא אף לא מעלים בדעתנו לחפשם. נוכל לראות את המחזוריות של הרגשות שלנו. נראה, למשל, שבכל יום בשעה מסוימת אנחנו עייפים או חסרי סבלנות. נבחין, לדוגמה, במחזוריות הופעתם של רגשות מסוימים ואולי אף בתופעות נוספות המאפיינות את רגשותינו. נשים לב, אולי, שאחת לפרק זמן קבוע אנו כעוסים למשך זמן שגם הוא פחות או יותר אינו משתנה, ונוקטים בהתנהגות מאוד מסוימת כאשר הדבר מתרחש.
מה נוכל ללמוד באמצעות מטאפורת המסך הכחול? המטאפורה נועדה להמחיש לנו משהו שקשה עד מאוד להבחין בו. זהו הסדר בו אנו מתרחשים. אנו מודעים לכך שבמהלך חיי היומיום שלנו אנו חווים רגשות, אך באופן טבעי בתרבות בה אנו חיים לרגשות אלו המופיעים יש תמיד סיבות, והן טובות מאוד ומקורן בשכל. כמו כן בהתאם לתרבותנו, לחלק מהרגשות אין מקום או זכות ביטוי.
כאשר אנו כועסים, יש תמיד סיבה מצוינת לכך. למשל, אנו הולכים ברחוב ומישהו נתקל בנו בגסות, או שאנו עושים עבודתנו נאמנה ומישהו מבקר אותנו נחרצות או מתעלם מאתנו. כשזה קורה אנו כועסים על אותו אדם או על עצמנו, ואנו בטוחים כי זוהי הסיבה לכעסנו. הדבר נכון בכל קשת הרגשות, כאשר אנו חווים רגש הוא כביכול מגיע כתוצאה מאירוע שמתרחש במציאות. זה כל כך ברור שאין כל דיון בנושא. קודם קורה משהו ואז אנחנו מרגישים לגביו רגש.
לא יכולנו להיות יותר טועים אם אכן כך נדמים לנו החיים, ובעובדה זו ניתן לגעת באמצעות המטאפורה. מה שמתרחש במציאות הוא ההיפך הגמור. אנו חשים רגש, ואז אנו מוצאים לכך סיבה טובה. קודם עולה בנו רגש ואז אנו מוצאים עבורו מוצא, ולמעשה בורחים ממנו. זו גם הסיבה בגללה אנשים שונים יגיבו באופן שונה מהותית לאותה סיטואציה בדיוק. מי שיכעס הוא אותו אדם שגם ככה היה כועס. הוא בעצם מחפש סיבות לכעוס, ולמעשה היה כועס בכל מקרה פחות או יותר עכשיו, בלי קשר למה שאירע. אדם אחר יגיב בניתוק ואדישות ואחר בהיסטריה, ייאוש או בושה. כל אחד לפי מחזוריות הרגש שאותה הוא חווה בלי להבחין בה כלל.
אנחנו ממחזרים רגשות. נכון יותר לתאר זאת כך: אנו חווים שוב ושוב במחזוריות קבועה את אותם הרגשות. נדמה לנו שאנחנו כועסים בגלל שנעשה לנו עוול, אך האמת היא שאנו פשוט כועסים, ועסוקים בלברוח מהכעס, לשפוט אותו ולהתנגד לו. כל השאר זה רק תפאורה. הדרך הכי טובה להתחמק מלחוש כעס היא להפנות אותו כלפי חוץ, היא להאמין בלב שלם שהוא נגרם לנו ושלא אנחנו מקורו הבלעדי.
מה זה בכלל כעס? כעס הוא רגש. כמו כל רגש הוא מתרחש ועולה מעצמו. אין לכעס סיבה, הוא פשוט קיים. אנחנו לא שולטים בו ואיננו אשמים בקיומו. כעס הוא רגש שנועד להגן עלינו בעת מצוקה. כאשר אנו לא מתנגדים לו ומפחדים ממנו הוא עולה מעצמו בדיוק ברגע הנכון ומאפשר לנו לנהוג באופן שמונע התעלמות מאתנו או דריסה שלנו. באותו האופן הוא שוכך מעצמו מיד כאשר מטרתו מולאה, כאשר שמענו אותו והתייחסנו אליו. כאשר אין לנו בעיה עם קיומו וביטויו של רגש, הוא אינו מופיע שוב ושוב במחזוריות.
כעס הוא רגש קצה, הוא נמצא בקצה סיר הרגשות שלנו. סיר הרגשות זו מטאפורה. אין לנו באמת סיר של רגשות. מה שיש לנו זה המון רגשות שלא מקבלים מאתנו מקום או רשות להשמיע קולם. זו הסיבה שהם ממשיכים לעלות במחזוריות מסוימת. זה שאנחנו מפחדים מרגש או מדחיקים אותו לא גורם לו להיעלם, אלא דוחק אותו לתוך סיר הרגשות שאנו סוחבים עמנו. הסיר הולך ומתמלא ומדי פעם עולה על גדותיו. גם זה מתרחש במחזוריות שניתן להבחין בה. הרגש שנשפך כשזה קורה הוא כעס, אשר נמצא תמיד בחלק העליון של הסיר.
מאז שאני זוכר את עצמי פחדתי מכעס ושנאתי אותו. בשנות ילדותי פחדתי מאוד מהכעס של אבא שלי שהופיע בלי שום אזהרה או סיבה ובעוצמה מסחררת ומכאיבה. בבגרותי החלטתי שאני אהיה אדם שלא כועס מאחר וכעס העיד בעיניי על חולשה וטיפשות. כנראה לא יכולתי להיות יותר רחוק מעצמי וטועה. הפכתי יותר ויותר לאדם כעוס ומתפרץ, וככל שנלחמתי בתופעה היא רק החריפה. רק כאשר לא יכולתי יותר לשאת את עצמי ואת ההתנגדות הבלתי פוסקת לרגשות, התחלתי להבחין בהתרחשות עצמה.
הלכתי דרך ארוכה מאז. היום אני לא מפחד מהכעס שלי וקודם כל מאפשר לו, ולכל רגש שעולה, מקום וביטוי ישיר ללא שיפוט או התנגדות. עדיין יש פעמים בהן אני מוצא את עצמי מתנגד ושופט את הכעס שלי. מה לעשות, זה ההרגל שלי. כשאני מתמסר לכעס אני עדיין לפעמים מפחד מהתוצאות. כשזה קורה אני פשוט מקבל את זה, כמו שזה. הדרך לעצור את שרשרת הכעסים והביקורת היא לא להמשיך לכעוס על עצמי שכעסתי או לבקר את עצמי על כך שאני שרוי בביקורת. הדרך היחידה היא לקבל. באופן זה לאט לאט גיליתי שרגשות לא מעידים על משהו, זה שאני מרגיש כעס לא אומר עליי שום דבר. לרגשות אין סיבה. רגשות מתרחשים מעצמם ואפשר לקבל ולאהוב אותם או להתנגד ולהילחם בהם.