אשמה

 

מדרכו של כסיל להאשים את זולתו בכישלונו; מי שמתחיל להחכים מאשים את עצמו, ומי שמשכיל אינו מאשים איש.

 

אמירה זו המיוחסת לאפיקטטוס שחי לפני כאלפיים שנים מציגה את קשת אפשרויות הבחירה ואת אחת מנקודות המבט הכי חיוביות שניתן לפגוש על החיים.

 

מנוסחים כאן בבירור שלבים של התקדמות והתפתחות. בתרגום לעברית נדמה שמדובר במדרגות לחוכמה וידיעה אך במקור נעשה שימוש במושג חניכה או אפילו חינוך. לא נתמקד בסווג עצמו אלא בדוגמה הנהדרת שנפרשת לפנינו. בתחילה מאשימים אנו את הזולת, בהמשך אנו מאשימים את עצמנו ובסיום ההתפתחות אנו לא מאשימים כלל.

 

בתחילה אנו מזהים רגש כלשהו, ומשייכים אותו בעת הגילוי אל החוץ, אל האחר, אל העולם. נדרשת כמות אנרגיה גדולה כדי לחיות בעולם זה המלא באשמה: יש להיזהר מלהיות נאשמים, להתגונן מהאשמות ולהאשים אחרים. כאשר אין לנו יכולת להמשיך ולתמוך באיבוד כוחות בכזה סדר גודל אנו מתחילים לשים לבנו להתרחשות הבלתי מודעת הזו.

 

בהמשך אנו לומדים להסכים לפנות פנימה ולזהות את הרגש הזה בתוכנו. בשלב הזה הרבה פחות אנרגיה מופנית אל החוץ. אין זה אומר שלא נפגוש באשמה בעולם סביבנו. התדירות כנראה תהיה נמוכה יותר אך כל מפגש קטן ירעיד אותנו בגלים גדולים. כמות אנרגיה עצומה נדרשת למפגש עם הרגש, אך היא פחותה במידה ניכרת מזו הנדרשת להתנגדות אליו ולהתעלמות ממנו.

 

לאחר דרך מלאת תלאות ומכאובים אנו מגיעים לשלב האחרון בהתפתחות. בשלב זה האשמה נעלמת. כיצד זה יכול להיות? זה בדיוק מה שקורה כאשר מבינים כי אין אשמה. אין דבר כזה בכלל במציאות, זה רעיון. יש כזה רגש, בזאת אין ספק, אך גם רגש זה בסך הכל רוצה שנקשיב לו ונקבל אותו. אז נגלה שכמו רגשות לא נעימים אחרים מקורו בפחד ובחוסר היכרות שלנו עם עצמנו.

 

אין משמעות למושג אשמה בעולם בו אין בחירה. בחיינו אין לו קיום. אף אחד לא אשם במצבנו וגם בנו אין אשם וזאת פשוט בגלל שאין כאן כל בעיה או טעות. אנחנו כאן עכשיו בדיוק כפי שאנחנו צריכים להיות, אחרת לא היינו. אנחנו חיים ביקום מדויק מעבר ליכולות השיעור והדמיון שלנו, מחוץ לטווח יכולתנו לתפוס בו טעות או להתיימר לתקן אותה.

 

אפיקטטוס ממחיש את מעגל הלמידה וההתפתחות. בתחילה נפגוש בחוץ, אחר כך נזהה בפנים ואז זה משתנה ואיננו, ובמקומו מגיע משהו אחר. מהו הקסם המאפשר לרגש שהעסיק אותנו בחוץ ואז הסכמנו לפגוש בתוכנו לנוע ולהשתנות? כאלה הם רגשות, נעים מעצמם. ההסכמה להיות אתנו כשאנחנו חשים ברגש, קבלה שלו ללא תנאים היא הבחירה היחידה שקיימת. היא קשה ומאתגרת תמיד, אך מאפשרת לנו לאט לאט ללמוד לפגוש ולהכיר את החלק המתרחש ביותר בנו.

 

אפיקטטוס מצייר לנו מפה מדויקת של הדרך לאמת. זה מה שמתרחש כל הזמן במציאות חיינו. ככה אנחנו יוצרים את העולם. קודם אנחנו פוגשים עם החושים והגוף, אחר כך נוכל לפגוש את הרגש, אז המציאות משתנה לחלוטין ולבסוף מגיעה גם הפנמה והבנה, הכוללת את השכל. כל מה שאנו פוגשים בחוץ מקורו בנו, זה נכון שוב כשאנו פוגשים את הרגש ומגלים שמקורו בתפישה מוטעית. התגלות האמת מפרקת את כל מה שחשבנו שאנו מבינים, ואנו נותרים עם ריקות שהיא ההפך מחוסר, ועם חושים מכוילים יותר ברגישותם לאמת.

בחירה <<    >> תקשורת