שחק מגע באמת
על ביקורת
ביקורת היא מאפיין של חשיבה רציונאלית. ביקורתיות היא אופן פעולה של החלק החושב שלנו. אנחנו נוהגים לייחס הרבה חשיבות לחלק החושב בנו בכלל ולביקורת בפרט. מצחיק שמי שמייחס את החשיבות הזו הוא החלק החושב עצמו. האמת היא שכל חשיבה, ובעיקר ביקורת, מקורן בכאב. הכאב קשור לעובדה שביקורת כרוכה תמיד בפיצול.
לימוד בעזרת כאב הוא מורשת תרבותית של ההיסטוריה האנושית הקדומה והוא מבוסס על הסתמכות נוקשה על השכל ועל הזיכרון. השיח שלנו עם העולם הוא שיקוף של השיח הפנימי שלנו. כאשר השיח הפנימי נוקשה וביקורתי זה מעיד על מצב של מגננה.
ביקורת כרוכה בפיצול, בקונפליקט, במלחמה פנימית, המרמזים דווקא על קיומה של אחדות חזקה. ניתן ללמוד מהם על קיומו של ילד פנימי שאינו מוותר ולעולם אינו נכנע. אפילו השימוש היומיומי בביקורת על האחר מעיד על אמון גדול של המבקר בחלק חזק וחיובי בתוך כל אחד מאתנו, שיכול לקבל דברים קשים וגם ללמוד. ביקורת מחייבת הנחה שסך החיובי גדול מהשלילי. שאם לא כן, אין כל צורך או תועלת בביקורת.
ביקורת היא בראש ובראשונה הבעה של אי שביעות רצון. ביקורת היא ראייה והדגשה של השלילי, החוסר, האין.
האם יש בכך משהו מן הפסול? לא.
בחיים דומה נמשך לדומה והתרכזות באין מושכת עוד אין וחוסר.
האם יש בכך רע? כלל לא.
האם יש חיים ללא חוסר? לא כאלה שאנו מכירים.
אין בביקורתיות חוסר איזון, יש בה הגדלה של החוסר והתמקדות בו. ומה שאנו מתמקדים בו, גדל. אפשר לראות את החוסר ואפשר גם לא לראות אותו מרוב יש. כי יש. ואפילו הרעיון של חוסר, וחוסר הוא קודם כל ואולי רק רעיון, מבוסס על כך שיש. את ההיפך מביקורת ניתן לכנות השראה, הפריה. דרך נוספת להסתכל על ביקורת היא שזו רק פרספקטיבה יחידה, ואילו חיים מלאי משמעות והתפתחות כרוכים בריבוי של נקודות מבט ובהבנה כי אין נקודת מבט נכונה יחידה.
שיפוט הוא אינטואיציה, דחף קמאי וקדום שאין לנו כל שליטה או בחירה בו. עם זאת, יש לנו דחפים נוספים וחזקים לא פחות. ניצחונו של הדחף הביקורתי אינו קבוע או מנת גורלנו. באמצעות תשומת לב וקבלה של הדחפים שלנו ניתן בהחלט לראות שינוי מהותי בעוצמה הולכת וגוברת אשר מביא לגבירתם של הדחפים החברתיים והאחדותיים על הדחף לפצל ולהתפצל.
השכל הוא האחרון שמבין, הבנה שכלית מגיעה רק אחרי ההפנמה הרגשית והגופנית. כשאנו מסכימים לשים לב, עם הזמן אנו מוצאים עצמנו מבחינים יותר ויותר בצדדים הדקים והנעימים, החיוביים בכל סיטואציה ואדם, ובעיקר בעצמנו. אט אט מתרחש השינוי, הוא מגיע מן הגוף. וכאילו לפתע אנו נוכחים כי אנו מונעים כמו מהימשכות לפשטות ולקלות, לאוניברסאליות ולאחדות. באופן טבעי הצדדים הפחות חיוביים שמן הסתם יכולנו להתרכז בהם, הופכים לשקופים ונעלמים, לא מצליחים לדבוק בנו, לכל הפחות לא לאורך זמן.
ביקורת היא התנגדות והצד השני של המטבע הוא קבלה. אי אפשר להילחם בביקורת עם ביקורת. או יותר נכון – אפשר, אך התוצאה תהיה הגברתה. הדרך להתמודד עם ביקורת באופן שלא מעצים, מנכיח ומחזק אותה היא באמצעות קבלה. אם עולה בנו ביקורת, תשומת לב אליה וקבלתה יובילו בהדרגה לחיזוק הכוח המקבל שבנו. האם שמת לב למשל שבמאמר זה אין ביקורת?
איזון זה דבר חשוב ויכולת האיזון היא קריטית ומהותית בחיי כל אורגניזם, אך רק באמצעות תשומת לב לחיובי מתקיימת התפתחות שהשניות אינה מרכזה ואשר מאיצה את עצמה. רק באמצעות קבלה, אהבה ואחדות. שום דבר לא ילך בכוח, ולעומת זאת הכול ילך באהבה.
סליחה והתבגרות << 氣 >> אחדות ופילוג