שחק מגע באמת
חיים
מה הם החיים? מה זה לחיות?
לשאלה זו ניתנו הרבה מאוד תשובות שתלויות בזווית הראייה ובהקשר.
תשובה טובה אחת היא שהחיים הם מה שאנחנו חווים. מה שאנחנו לא חווים איננו חיים. לחיות זה לחוות.
כאשר מתרחש משהו שאיננו מסוגלים לחוות, אותו אירוע נשאר חי ברקמות גופנו וגם ברגש ובשכל שלנו וממתין. הוא לא יכול להעלם, לא משנה עד כמה נתאמץ. הוא ממתין שנחווה אותו, ועד שנסכים לפגוש בו ולחוות אותו לא נחייה באופן מלא.
אותו חלק מאתנו בו הזיכרון החי של האירוע מתקיים לא מרגיש לנו חי, הוא אינו נגיש לנו. אך אותם חלקים בנו שמאחסנים את הזיכרון הכואב אינם מתים, והם שולחים לנו אותות וכאבים ומנסים לעזור לנו להסכים לחיות ולחוות את האירוע שהתרחש.
מה שאנחנו לא חווים, אנחנו לא חיים עד שנחווה. כולנו חווים את הכול. חלקנו מספיק רגישים כדי שחוויה תיגע בהם עמוקות גם אם בפועל היא לא הייתה חמורה. לדוגמה, אנשים רגישים מאוד יכולים לחוות אימה מטביעה מתוך קריאה בספר או אפילו מהעלאת מצב כזה בדמיון.
החיים הם מה שאנו חווים. אם כן, מהו טווח החוויה שלנו? מהם סוגי החוויות שמהם מורכבים החיים?
בקצה האחד, בגבול הימני נמצא השכלי: ביקורתיות, שליטה, מחשבה. כל מה שניתן לבטא שייך לכאן. בצד זה נמצא גם כל מה שחיצוני.
בקצה האחר, בגבול השמאלי נמצא הרגשי: הילד הקטן. כל מה שאינו מילולי. בצד זה נמצאת החוויה הפנימית. החוויות הגופניות, התחושות שלנו, שייכות גם הן לצד שאינו מילולי.
בכל רגע בחיים אנו נמצאים היכנשהו בחוויה. מבחינה ויזואלית ניתן לדמיין מעין לוח ועליו מחוון או מחוג. המחוג מצביע בכל רגע למקום אחר ונע ללא הרף. הנה ברגע אחד אנו חווים שכלית, רציונאלית, מחשבות. וברגע הבא אנו נמצאים בחוויה רגשית או בתחושה גופנית.
התנועה בטווח החוויה תלויה במידת הקשב העצמי. אין לנו כל שליטה בתנועת המחוון. דפוסי תנועת המחוג זה מה שאנחנו באמת חשים. כאשר רמת הקשב העצמי נמוכה אנו זקוקים לחזרתיות על מנת לשים לב, לזהות ולהקשיב.
קשב עצמי ורגישות גבוהה לעצמנו מאפשרים תחושה ותשומת לב לתנועה כמה שיותר עמוקה וחופשית לשני הכיוונים, ומקטינים את הצורך בדפוסים חוזרים. לשם שיפור הקשב והרגישות אפשר להשתמש במתודולוגיית תשומת הלב והקבלה.