מפגש

 

אני הולך ברחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני נופל לתוכו.

אני אבוד... אני חסר ישע.

אין זו אשמתי.

לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

 

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.

אני נופל לתוכו שוב.

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.

אבל אין זו אשמתי.

ושוב לוקח לי נצח לצאת.

 

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני רואה אותו.

אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל.

עיני פקוחות.

אני יודע היכן אני.

זוהי אשמתי.

אני יוצא מיד.

 

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני עוקף אותו.

 

אני הולך ברחוב אחר.

 

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטי".

 

מטאפורה מוכרת ופשטנית להפליא. שני הפרקים הראשונים דומים מאוד. במציאות אנחנו יכולים לבלות בפרקים אלה הרבה מאוד זמן באינספור וריאציות. האמת היא שבחיינו אנחנו נופלים לבורות רבים בזה אחר זה, וגם מבור לבור. אנחנו אפילו לא חייבים לצאת בשביל ליפול מן הפח אל הפחת. לא תמיד ברור בכלל שנפלנו, ולעתים הרחובות בהם אנו מוצאים עצמנו הם חורים ואין בהם מדרכות.

 

ליפול לבורות זה החיים, לא להגיע לסופים של רחובות או לעבור הלאה לרחוב הבא. מהסתכלות כזו נשאלת השאלה: אז מה הבעיה? התשובה מצויה בסיום הפרק הראשון: הנפילה כרוכה בכאב עצום: אני אבוד... אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח. הכאב שנגרם כביכול מן החוץ מניע את התהליך הפנימי.

 

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. זוהי עדות ראשונה לפיצול, לקונפליקט פנימי. בשביל להעמיד פנים שאינני רואה משהו חייב להיות בי גם חלק שכן רואה. העובדה שאני נופל לבור ממחישה כי החלק הרואה שבי מודחק. מדוע? בגלל הפחד וההתנגדות לחוות שוב את הכאב העצום שחוויתי בפרק הראשון.

 

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. כמה כאב אצור באמירה זו. השיח הפנימי מסלים לביקורתיות. אני שופט את עצמי, אני המאשים ואני הנאשם, זהו שיאו של הפיצול. הכאב כבר נגרם מהקונפליקט הפנימי ומחמיר בהתאם.

 

לאחר חוויה מתישה זו מתחיל פרק של פיוס. הפרק השלישי מוקדש ללימוד. אני עדיין מפוצל אך השיח סלחני. כאשר אני לוקח אחריות אני מאפשר גם לחלק הרואה שבי, הוא גם החלק הכואב, להיות חלק ממני. כאשר אני מקבל את הרגש זהו רגע האיחוד. אני מסכים להיות כאן ולחוות את הכאב. הפרק הרביעי כמעט ברור מאליו, האני שאוגד לו יחדיו פוסע מעדנות מסביב לבור בלי שמץ של קונפליקט פנימי.

 

הפרק החמישי משנה את כל התמונה. מה העניין עם הליכה ברחוב? מה זה רחוב אחר? לא מספיק שאנחנו נופלים לבורות, לומדים מזה ואז מפסיקים ליפול לתוכם? מה מנע בעדנו מללכת לרחוב הבא כבר בפרק השני?

 

ההבחנה החדה במטאפורה בין הליכה ברחובות לבין התעסקות בבורות מצביעה על כך שמקורו של כל כאב בקונפליקט פנימי. האוטוביוגרפיה עוסקת בבעיית הבחירה. בתחילת הסיפור אני נופל לבור ואין לי כל בחירה. אני רואה את הבור בפעם הראשונה רק בפרק השלישי. בפרק הרביעי אני עוקף את הבור וגם כאן אין כל בחירה. אבל אני לא אותו דבר כי בחרתי לקבל את עצמי כפי שאני.

 

כל הבורות הם פנימיים. הבחירה היחידה היא לקבל את עצמנו ואת הנפילות שלנו לבורות. ההליכה ברחוב העוטפת את כל הדרמה של נפילה לבורות והיחלצות מהם היא המציאות. אין לנו בחירה במציאות, עם זאת איכשהו חל בה שינוי. הגיבור שלמד משהו על עצמו מוצא עצמו ברחוב אחר, המעגל נסגר. הסיפור מתחיל ומסתיים בהגעה לרחוב אחר או חדש. הרחובות משתנים בלי הרף, הבורות אינם נראים. מה שחדש זה האני שמגיע לרחוב מוכן לפגוש שם את עצמו.

אנרגיה <<    >> מטאפורה